גם גברים חווים גזלייטינג


אני מתאהב מהר. כמה חודשים אחרי הגירושים שלי, התחלתי לצאת. אתרי היכרויות, פייסבוק, חברים שמכירים לך. סטוצים אף פעם לא עניינו אותי, קשר אמיתי כן. הכרנו דרך אתר, התכתבנו והרגשתי, שאחרי כמה דייטים לא טובים, סוף סוף יש כאן משהו. כשנפגשנו האש נדלקה מהר. התאהבתי, חזק ומהר. ההתחלה היתה מדהימה. החיבור, האהבה, יחסי המין, הכל היה מטורף. ניהלנו שיחות של שעות, הרגשתי שיכולתי לפתוח את עצמי ולבטוח בה ולספר לה הכל ולקבל אוזן קשבת, הבנה וקבלה. הרגשתי שמצאתי ושמחתי מאוד. עכשיו, בראייה לאחור, אני מבין שכשאני מתאהב אני גם הופך לעיוור חלקית. מעגל פינות, סופג, מוותר המון, "בשם האהבה".


אחרי כמה חודשים הדברים החלו לחרוק, אבל אמרתי לעצמי שככה זה בכל מערכת יחסים, יש חריקות, מדברים, מתגברים וממשיכים. ואז החלו ההתרחקויות. היינו יכולים לבלות סוף שבוע מדהים ואחרי יום וימיים היא היתה נעלמת. בקושי עונה להודעות, מסתגרת בתוך עצמה, ולי, כבחור רגיש, היה מאוד כואב. שאלתי אותה למה היא לא עונה להודעות? למה היא מתרחקת? התשובה היתה "אני מתרחקת כי התרחקת מעצמך" וזה היה מלווה בעוד 2 מילים: "קח אחריות".

זה כמעט אף פעם לא היה מלווה בהסבר: איך התרחקתי מעצמי? מה בדיוק עשיתי? ואם התרחקתי מעצמי, למה שלא תסבי את תשומת ליבי בדרך יותר רכה שאוכל ללמוד מזה משהו? גם כששאלתי היו תשובות מתחמקות או שבכלל לא היתה תשובה.


לקח לי כמה חודשים אחרי שנפרדנו להבין את המניפולציה המתוחכמת כל כך בשני המשפטים האלה. אני רגיל לקחת אחריות, פעמים רבות יותר מדי אחריות, גם על דברים שלא שלי, והשילוב של 2 המשפטים האלה הכניס אותי לאשמה, ללקיחת אחריות עודפת, גם על מה ששלה, בלבול וירידת הביטחון. והרי יש במשפטים האלה הסרת אחריות מעצמה – היא זורקת עלי את האחריות, גם על המעשים שלה.


כאמור, לקח לי כמה חודשים להבין את זה.


כל התרחקות כאבה לי, לפעמים מאוד. וכשציינתי את זה, וניסיתי לעשות את זה במגוון דרכים, אף פעם לא היתה הכרה בכאב שלי, לרוב היה ביטול שלו, אף פעם לא סליחה על הפגיעה.למרות זאת, המשכתי הלאה, הרי אהבתי אותה כל כך. וזה הלך ונהיה תכוף יותר ויותר – ההתרחקויות, הודעות ללא מענה שהיו גורמות לי להיכנס ללופים של מחשבות: האם כתבתי בסדר? מה היא חושבת על זה? אולי הייתי צריך לכתוב אחרת? מה עשיתי לא בסדר? ומדובר בהודעות ממש רגילות...

הדפוס המשיך – מצד אחד ימים וסופי שבוע מדהימים ומצד שני, התרחקויות והתעלמויות ואני שובר את הראש מה אני לא עשיתי בסדר, היא הרי אמרה לי שזאת אחריותי. ברקע, היא שמרה על קשר על כמה אקסים שלה, ובמיוחד אקס מיתולוגי. היא סיפרה לי איך היא היתה חוזרת אליו אחרי דייטים או מערכות יחסים קצרות, לפעמים במהלכן אפילו, עד כמה הסקס שלהם היה מדהים ועד כמה היא אהבה אותו. הוא היה מדי פעם כותב לה הודעות, מתקשר. בהתחלה היא לא ענתה, אחר כך השיבה להודעות שלו ואחרי זה גם השיבה לשיחות שלו. אמרתי לה שלי זה מפריע וקשה, אבל אני סומך עליה. פעם או פעמיים גם אמרתי לה שאני מעדיף שהם לא יהיו בקשר. זה לא ממש עזר. אני לא יודע לאן זה הלך, אולי היא היתה איתו בזמן שהיינו יחד? כמו שהיה עם האחרים שלה.


יום אחד הגעתי אליה ואמרתי לה שאני מרגיש שאני מובן מאליו עבורה. היא זרקה שבגלל הפרויקט גדול שהיא נמצאת בו, אין לה זמן להתעסק בזה עכשיו. שאלתי אותה אם אני יכול לסמוך על זה שאנחנו ביחד והיא אמרה שכן. אחר כך בילינו סוף שבוע מדהים, אצלה. זה תמיד היה אצלה, כי בשלב מסוים היא לא רצתה להגיע אלי ולא עזר שביקשתי ושאלתי למה ואמרתי לה שזה חשוב לי שמדי פעם היא תגיע. היה סירוב עיקש עם שלל תירוצים.


אחרי יומיים שוב בילינו יחד והיה טוב. חשבתי שהנה הדברים חוזרים למסלולם, אבל אחרי יום, שוב התעלמות, לא עונה להודעות, לא עונה לשיחות. ואני, מבולבל. איך זה יכול להיות הפער הזה? אני לא עומד בזה. הרגשתי כמו סמרטוט מובן מאליו. היה בשבת אירוע שהיא הזמינה אותי אליו ואחרי שלא הצלחתי לדבר איתה על זה הרגשתי שאם אני אגיע אני אהיה סמרטוט של ממש, אז החלטתי לא להגיע. בצהריים קיבלתי ממנה הודעת ווטסאפ שהיא מסיימת איתי את הקשר. 2 משפטים, אחרי שנה וכמה חודשים יחד, אחרי קשר משמעותי, 2 משפטים שהיא חותכת, בווטסאפ, כאילו הייתי דייט חד פעמי.


סכין בבטן. לא עניתי לה במשך שבוע, ואחרי שבוע התקשרתי. לא הייתי במצב של לומר לה עד כמה זה כאב. לא היו לי את המילים. במקום זה שמעתי ממנה, שוב את 2 המשפטים "התרחקתי כי התרחקת מעצמך. קח אחריות" והתנצלות מאוד רפה על זה שזה היה בווטסאפ וזהו.


עברו שבועיים ולא עמדתי בזה. התקשרתי אליה, ביקשתי שניפגש, חזרנו. לא הקשבתי לעצמי. הלב אמר לי לא לעשות את זה, אבל לא עמדתי בגעגועים. היה חודש קשה ביחד. ניסיתי להיות איתה כמה שיכולתי אבל הדלת היתה סגורה רוב הזמן. היא היתה עסוקה בפרויקט שלה ולא הכניסה אותי לרגע פנימה. אפילו טמנה לי "מלכודות" – לא סיפרה לי על מצבים בהם חברים באים לעזור לה ואז תקפה אותי שלא באתי לעזור. היא אמרה לי שהייתי צריך לדעת גם אם היא לא מספרת כי היא "לא מבקשת עזרה".


אחרי חודש נפרדנו שוב. חשבתי לאורך כל החודש שזה לא הולך, אבל לא העזתי להיפרד. הכל בשם האהבה, לא? אז היא נפרדה ממני, שוב. עוברים עוד חודשיים וחזרנו, עוד פעם. נפגשנו וכמו בהתחלה, היתה התרגשות גדולה והרגשה של התאהבות גדולה מהחיים. דאגה והקשבה הדדית. חודש גן עדן. רק לחודש. לא פתחנו את הדברים כי היינו מאוהבים ואז הכל התחיל לחזור על עצמו – התעלמויות, 2 המשפטים שנהפכו למנטרות - "אני מתרחקת כי התרחקת מעצמך, קח אחריות"...בשלב הזה כבר הייתי יותר מודע והתחלתי גם טיפול פסיכותרפי ויכולתי לעבד את זה יותר. דיברתי איתה על זה שאני רגיש ושאני מבקש שהדברים לא יהיו בקיצוניות, אבל הבקשה שלי עשתה את ההפך.


ההתרחקויות נעשו תכופות יותר, ההתעלמויות, ההאשמות, 2 המשפטים...ולבסוף, ביטול כמה פגישות שלנו בטענות שונות ומשונות, שאחת מהן היתה ביטול סוף שבוע משותף שלנו כי היא כעסה על משהו. הרגשתי כמו ילד מושפל שמענישים אותו.

החלטתי שאני עוזב. היא התקשרה והודעתי לה שאני רוצה לסיים את הקשר. היא היתה בהלם. הלכתי לאסוף את הדברים שלי ממנה – היא השאירה לי בחוץ, וגיליתי שהיא השאירה לי גם מתנות שקניתי לה. מאז אנחנו לא בקשר.


אני בהחלמה. בראייה לאחור אני מבין שהיו גם שקרים, יתכן שגם בגידה או שתיים ודפוס של מישהו שאך פעם לא תיקח אחריות ותדרוש ממך אותה, שאף פעם לא תישמח שמחה אמיתית בשמחות שלך, לב סגור ומתקשה להיפתח, ואם נפתח אז לרגעים ספורים, עד לפעם הבאה שאתה עושה משהו שלא מוצא חן בעיניה.


בסך הכל, אני די מרחם עליה. אני חושב שהיא אישה מדהימה אבל פחדנית גדולה, נצלנית, אחת שפיה וליבה לא שווים. והיא סובלת, אף אחד לא יכול לחיות חיים טובים כך.


כמובן, גם לי יש את האחריות שלי על מעשיי. אני טועה לפעמים, פוגע לפעמים, לא רואה לפעמים, אבל אם מעירים לי אני לא דוחה את זה, אני מתבונן על זה ולוקח אחריות.


כמה ימים אחרי הפרידה אמרתי לעצמי שהצלתי את חיי. כמה חודשים אחרי אני משוכנע בכך.


לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.