פוסט זה נכתב מתוך כאב לא מדובר של אלפי נשים וגברים. כאב יומיומי וסמוי מן העין לרוב, כאב מחליש ומייאש. אך מטרת הפוסט היא דווקא להצמיח מתוך הכאב והמודעות לו, כי גם זה אפשרי. יתכן ששימוש במונח אלימות או התעללות מעורר התנגדות טבעית, בטח אל מול אירועים שהם מוכרים ויומיומיים כביכול אך הכרחי להגדיר אותם דווקא כך מאחר והאפקט המצטבר שלהם הוא קשה ופוגעני מאוד. פוסט זה נכתב מפרספקטיבה נשית. עם זאת, כמובן שקיימת אלימות פסיכולוגית דומה מצד נשים לגברים, אשר דומה במהותה אם כי לא תמיד בביטוייה, ולכן רוב התוכן יתאים גם לגברים.
זהו סיפור שמתחיל מהסוף, לכאורה סוף של מערכת יחסים קשה, רעילה. הסיפור מתחיל מהאומץ להיפרד ולסיים אותה, גם אם יזמת את הפרידה ואף אם לא, מהרצון להתחיל מחדש, למען עצמך, למען שניכם, למען הילדים. הסיפור מתחיל מהסוף, אך הסוף הוא בעצם התחלה של סיפור חדש, כואב אף יותר. עם ההחלטה על גירושים, כשכבר ברור כי פנטזיית "האהבה מנצחת" לא תתממש, נשארת תחושת הכישלון ועבודת שיקום ההריסות. זוהי נקודת זמן מכרעת, אנשים רבים, מסיבות מובנות מתקשים להתמודד רגשית עם כישלון אישי שכזה ונדרש תהליך אבל ממושך. בכישלון זה בעצם נהרס הסיפור הפנימי של "אני שולט בחיי ומנצח כל מכשול" ויש להכיר בכך ולבנות אותו מחדש. עם זאת, אנשים מסוימים אינם מסוגלים להכיר בכך ועבורם מסמנים הגירושים פתיחה של מערכה חדשה ואינסופית, מערכה על ניצחון מסוג חדש.
מעבר מהיחד ללבד דורש תחושת ביטחון מוגברת. אנשים מגוננים על עצמם ועל שלהם וזה טבעי. עם זאת, רוב האנשים, גברים ונשים ואחד, מסוגלים עם הזמן, במהלך המשא ומתן על הסכם הגירושין או זמן קצר אחריו, להניח את החרבות על מנת להתבונן בטובת נפגעי הקרב העיקריים, שאינם צד בסכסוך, הילדים. בשלב זה נכנסים למשא ומתן אשר משמעו, בסופו של יום, פשרה, תן וקח. שני צדדים השומרים על מחויבותם לאמת שלהם, על הלגיטימיות של הקול הנפרד שלהם אך גם ולא פחות חשוב מכך, רואים את הלגיטימיות של האחר ומתפשרים, למען רסיסי המשפחה שעתה התפצלה. פשרה, על משמעותה העמוקה אינה קלה לאיש, משמעה ויתור הכרחי כחלק מראיית האחר, הילדים בעיקר, ואפילו האהוב לשעבר שכעת אויב, באופן אמפטי, בתקווה לעתיד טוב דיו.
אלימות פסיכולוגית הינה מאמץ בלתי נלאה לשליטה ולכפייה על האחר לוותר על זכויותיו.
האלימות מתרחשת בשפת גוף, בטון, במילים, במעשים. כאשר כלים אלו נכשלים, עלולים מאמצי השליטה להפוך לפיזיים ואף להגיע למקרים הקשים של לקיחת חיי אדם אחר. האלימות מתעלמת מהסכמה, מהדדיות, מתן וקח. במסגרת גירושין להסכמה יש כוח על. חוסר היכולת להכיר בכוחה המטיב ולהגיע להידברות אמיתית, והבחירה התמידית בניצחון אישי ובכפיית רצוני על האחר סוללים שניהם את הדרך לסכסוך משפחתי בלתי נגמר. על כן, בהורדת הידיים של תהליך ההגעה להסכם גירושין ואף לאחריו, מי ששם שוב ושוב את טובת הכלל, הילדים, לפני טובתו האישית, הוא החוליה החלשה במאבק, ידיו ילכו ויוחלשו.
כאשר משמורת משותפת הופכת לזירה של התגוששות
משמורת משותפת הינה הבייסליין עבור רוב הסכמי הגירושין ופסקי הדין בשנים האחרונות. זהו שינוי חיובי ומשמעו כי שני ההורים נותרים הורים לילדיהם גם בגירושים וכי שניהם אחראים תמיד על חדוות ונטל גידולם. מחקרים רבים מעידים על חשיבות נוכחות של שני הורים פעילים בחיי ילדיהם לרווחתם הנפשית. כמו כן, העיוות הכלכלי ארוך השנים ממנו סבלו גברים בהקשר של תשלומי המזונות בגירושים תרם לשינוי זה. אכן, במקרים בהם מתנהלת הורות משותפת תקינה יש להסדר זה תרומה חיובית לרווחת הילדים וההורים עצמם, חרף הגירושין. עם זאת, במקרים מסוימים, כאשר אין יכולת להגיע להסכמות ולשיתוף פעולה, משמורת משותפת הופכת לזירה של התגוששות, של מלחמה בלתי נגמרת על כל סעיף שאינו מובהר בקפידה. החיים הופכים רצופי מאבקים על ימי שהות בחגים, על שעות, על הסעות, על זכויות כלכליות ואף על שקלים בודדים והפצועים חפי הפשע הינם הילדים.
במשמורת משותפת עם אנשים עם אישיות נרקיסיסטית/פסיכופתית, אימהות רבות נאלצות לוותר על זכויות כלכליות, על רכוש, על זמן, עם ובלי ילדיהן לטובת הפוגה במאבק, לטובת ילדיהן. התמסרות אימהית הינה זכות גדולה אך עבור נשים המתמודדות עם גברים מסוג זה הינה תהליך איטי והרסני של התמודדות עם ניסיונות מחיקה, שלהן ושל אימהותן. מתוך תחושת זכאות חובקת כל, ידרשו גברים אלו את הכל ויציעו פירורים או לא כלום בתמורה. מתוך תיאבון עצום לקונפליקטים ונטייה להתנגדות, יגבירו שוב ושוב את דרישותיהם הראשוניות במשא ומתן. מתוך תחושת פגיעות עמוקה יציגו עצמם כקורבן תמידי ויצדיקו כל פעולה כנגד, ומתוך קשיי וויסות רגשי יפגעו ביקרים להם ואף בעצמם.
במקרים הקלים, זהו תהליך בו האם נגזלת מקולה העצמאי והעדפותיה למען ילדיה, באופן שפוגע בקשר שלהם עימה וברווחתם הנפשית. הילדים חשופים מדי יום לאם חבוטה ופגועה ודמותה בעיניהם הולכת ועוברת הפחתת ערך, באופן המשפיע על זהותם ובחירותיהם בבגרות. במקרים הקשים, מדובר בהתעללות רגשית, כלכלית ומשפטית של ממש של אמהות וילדים מצד בן הזוג לשעבר.
טקטיקות נפוצות של אלימות לאחר פרידה או גירושין :
הורות מתנגדת - בניגוד להורות משותפת תקינה בה יש הידברות והחלטות משותפות לטובת הילדים, במצב זה, בתהליך קבלת ההחלטות ההוריות נוקט ההורה הפוגעני בהתנגדות ישירה לבחירת האם ביחס לטובת ילדיה (ולעיתים אף בניגוד לדעתו עצמו שלו), אך ורק לצורך פגיעה בבת הזוג לשעבר ובאימהותה. דוגמאות נפוצות לכך הן מניעה של חיסונים, טיפולים רפואיים ופסיכולוגיים לילדים, חוסר שיתוף פעולה או הכתבה חד צדדית של תהליכי גמילה התפתחותיים.
חבלה בקשר של האם עם ילדיה - צמצום זמני השהות המוסכמים של הילדים עם אימם על ידי שימוש בשקרים שונים, מניעת שיחות טלפוניות באופן גלוי או מוסווה (כגון יצירת תנאים לא נוחים ומותאמים לילד לשיח, הפרעה וניתוק יזום של השיחות), הסתרת מידע מהאם ביחס למיקום הילדים ותנאי מחייתם, הסתת הילדים באופן מילולי מפורש או סמוי או דרך מעשים ומחוות המכוונת כנגד האם.
שימוש פוגעני בילדים עצמם - המתאפיין בהורות מזניחה או פוגענית במידת מה על מנת לזרוע דאגה ופחד באם ולהביא אותה לתגובות רגשיות עוצמתיות באמצעים שונים ומגוונים - שיבוש מכוון של שיגרתם היומיומית, ביגוד ותזונה לא הולמים באופן נורמטיבי, אי מתן גבולות וסדר יום תואמי גיל וצורך, הפיכת הילדים למרגלים אודות חייה האישיים של האם, התניית הילדים דרך חיזוקים ועונשים להאדרת האב וזלזול באם, הסרת אחריות מטיפול בצורכי ילדים בפועל והעברתה לאם.
פגיעה כלכלית- התחמקות מתשלום מזונות ותשלומים מחויבים נוספים, משחקים כלכליים ורמייה כמו מניעת מעבר ביגוד והנעלה מבית לבית על מנת לגרום לאם לרכוש ביגוד נוסף, סחטנות, דרישת תשלומים לא מקובלים ועוד.
שימוש במערכת המשפטית או באיומים בהליכים משפטיים - תביעות משפטיות מרובות כנגד האם, בעיקר, תביעות למשמורת 50/50 בדיוק או משמורת מלאה ולאחרי הניצחון, אי עמידה באחריות אותה תבעו והעברתה לבני משפחה, בייבי-סיטרים, ואף לאם עצמה באופן לא רשמי שפוגע ביציבות חייה ובכלכלתה.
הכפשה ובידוד האם - האשמות וזריעת ספק ביחס לתפקודה האימהי ובריאות הנפשית של האם בפני מערכות טיפוליות, חינוכיות, מערכות משפחתיות חברתיות ומשפטיות.
הטרדה והפחדה - תקשורת תכופה, מאשימה, משפילה ומבזה באמצעים טכנולוגיים שונים ללא הכרח ממשי ועינייני לתפקוד היום יומי של הילדים, התנצחויות מעגליות על דברים שוליים, חדירה לפרטיות האם באופנים שונים וסמויים (מעקבים, ויצירת נזק אנונימי לרכוש), יצירת תחושה כי הוא נוכח בחייה, בכל מקום ובכל עת שירצה, איומים, ענישה ונקמנות באמצעות הטקטיקות המפורטות מעלה כאשר אינה "מצייתת" או נענית לרצונותיו.
מרבית הטקטיקות האלו הן יומיומיות, בנאליות וסמויות, הן אינן פליליות או דרמטיות וכאשר מדווחות באופן בדיד הן נתפסות אולי כ"חוסר שיתוף פעולה" או "הצקות ילדותיות", עם זאת חיים יומיומיים רצופים באירועים מסוג זה הינם התעללות נפשית ממשית אשר מטרתה השגת שליטה ועליונות בחיי האם, בעיני בני הזוג, הילדים והסביבה הקרובה אשר גוררת פגיעה נפשית משמעותית. הסיפור מסתבך עוד יותר כאשר האם מנסה להילחם בגזירת גורל זו ועל כך בחלק הבא.
כותבת הפוסט היא פסיכולוגית קלינית.