רק אחרי שעזבתי את הבית הבנתי שיש לזה שם – התעללות נרקיסיסטית

לאחר 15 שנים ו-3 ילדים, זה נגמר.

למה 15 שנים? כי תמיד זכרתי את האהבה המטורפת שהייתה שם, תמיד חשבתי "עוד קצת ונחזור לשם...". אם אני רק אשנה את ההתנהגות שלי, אהיה יותר מסורה, יותר אוהבת, יותר ותרנית, אתן לו יותר לשלוט עליי, אולי אעזוב את העבודה כפי שדרש, אולי אעביר לו את חסכונות הילדים כפי שדרש, אולי אביא לו עוד ילד כפי שדרש, אולי רק אם אני אבטל את עצמי לחלוטין כפי שדרש, אם רק אתנתק מהמשפחה האוהבת שלי כפי שדרש, אם רק נעבור לגור במקום מרוחק מכולם כפי שדרש.

אבל איך? איך תחזור האהבה אלי אם את ילדיו שלו הוא לא אוהב, בשר מבשרו.

אם לראות אותי בוכה מרומם אותו ומרחיב לו את הלב.

אם להשפיל אותי עד עפר גורם לו לגדול ולצמוח.

לגרום לי לרדת על ברכיי ולהתחנן כדי שיאכל את ארוחת הערב שהכנתי לו.

לבגוד בי בלי הכרה ועוד להאשים אותי שאני בגדתי.

והשקרים, כמה שקרים! על כל דבר ועניין, קטן או גדול, שקרים בלי סוף.

וכמה טיפולי שתיקה עברתי ב-15 שנה? במצטבר אולי 5 שנים של טיפולי שתיקה.

והעובדה שידע לחיות על חשבוני כל השנים ולא להביא הביתה פרנסה ובדיעבד להבין שכל חייו הוא התכונן לרגע הזה, להשאיר אותנו בלי כלום.

ורק אחרי שעזבתי את הבית הבנתי שיש לזה שם - התעללות נרקיסיסטית.

מה? כל זה לא באשמתי? אז אני לא משוגעת כפי שהוא טען? אין לו חמלה? אין אמפתיה? כך הוא ינהג גם עם הבאה בתור? אין משהו שהייתי יכולה לעשות כדי לשנות?

אז יש קצת מרגוע לנפש, כמו תרופה, לדעת שאת לא אשמה.

ועדיין הלב כואב, ועדיין קשה לי.

למה זה כואב? כולם שואלים, הרי יצאת מעבדות לחירות, את חופשיה וצריכה להיות מאושרת, למה את בוכה?

ואין לי תשובה.

למה אני מרגישה שזה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי?

קשה יותר לעזוב אותו מאשר לספוג את ההתעללויות שלו.

האם יהיה לזה סוף טוב? האם הנפש תירפא?

מתי אלמד לחיות נכון?