מכתב לאחי הקטן

אחי הקטן, אני כותבת לך כדי לבקש סליחה. אחי הקטן, אני כותבת לך כדי לבקש סליחה.

נשארת לבדך, אחד על אחת, מול הנורא מכל, ולאף אחד לא היה מושג.

רגע אחד היית האהוב שלה, "האדיפוס שלה" כמו שכינתה אותך, ורגע אחרי היית העונש שלה, "החבילה שלה".

אינספור פעמים שמענו את הביטוי הזה, החבילה שלה.

אינספור פעמים שמענו כמה קשה איתך, ההיפראקטיביות, הבעיות בלימודים, השקרים, הגנבות... עשרים וארבע שבע של תעמולה, שהופצה לכל מי שהיה מוכן להקשיב.


כלפי חוץ היא בעצם היתה הקורבן, לה היה קשה. אבל בבית היא היתה, תמיד, המתעללת. ואחרי הגירושים, נשארת לגמרי לבד. סופג קיתונות התעללות רגשית מבית, ומוניטין מושחר מחוץ.

בשבילי, האחות הגדולה שגרה במרכז, היית האח הקטן והנודניק. אהבתי אותך, אבל לא באמת הכרתי אותך, ולא הייתה לי יותר מדי סבלנות אליך כשהייתי מגיעה לבקר.

אני זוכרת את עצמי עומדת בפתח החדר שלך, אתה על המחשב, מסתכל אלי עם חיוך קצת מזויף ואומר לי שאני האחות שאתה הכי אוהב.

אני זוכרת שצרמה לי המניפולציה השקופה. אבל חייכתי אליך, כי משהו בי הבין את הצורך שעמד מאחוריה.

והיום, כל כך הרבה שנים אחרי, הזיכרון הזה ממלא אותי עצב גדול. כמה נורא שהרגשת שהדרך היחידה לקבל אהבה היא מניפולציה.

כך גודלת מיום שנולדת.

כך גודלנו ארבעתנו.

גודלנו להיאבק על תשומת לב אוהבת.

למדנו שאחד בלב ואחד בפה.

בפה, אימא סובלת כשאנחנו רבים בינינו. בלב, אימא מסכסכת ומתמרנת ונהנית מתחושת השליטה. בפה, אימא עושה הכל בשביל לגדל אותנו. בלב, אנחנו נטל נוראי לאימא שעובדת כמו חמור כדי לפרנס אותנו.

בפה, עודדנו לעצמאות מגיל צעיר. בלב, ננטשנו והוזנחנו כי אין זמן אלינו.

בפה, יש לנו אימא אוהבת. בלב, יש לנו אימא חודרנית ופוגענית שנהנית להכאיב לנו רגשית.

גודלנו בהבנה מלאה שככה צריך להיות ואין שום דבר לא תקין בדרך בה אנחנו מגודלים. למדנו להדחיק טוב טוב את ההבנה הפנימית שמשהו כאן מאוד לא תקין.

למדנו לשרוד.

וכשנשארתם רק שני "הקטנים" בבית, ועברתם את סבל הגירושים, או אז יצא השד משליטה. כשאחותנו לא יכלה יותר ועזבה, נותרת לבדך מול כל הפסיכוזות הנרקיסיסטיות שתודלקו באש הגירושים.

לא יכולה לדמיין אפילו מה עברת... אבל בהחלט מבינה הרבה יותר מפעם, אחרי שעברתי בעצמי שנת גיהינום איתה באותו הבית, כשאני במצב הנפשי הכי נמוך - מי כמוך יודע שאז היא פורחת.

כל כמה שהעומד מולה שפוף וחסר אונים, כך מתפרצת ביתר שאת ההתעללות.

חזקה על חלשים.

רומסת ומתקרבנת.

אז היום אני מבינה קצת יותר מה עברת, אבל עדיין לא מתיימרת להבין הכל.

היית נער מתבגר, כלוא בסיטואציה קיומית שלא היה לך שום דרך לברוח ממנה, וקורבן להתעללות רגשית אינטנסיבית יומיומית מהאדם היחיד ש"טיפל" בך.

ואף אחד לא ידע.

רופאה נערצת, ידועה בנדיבותה ובעזרתה לאחרים. מי יאמין לך שהיא מפלצת?

לא היה לך סיכוי.

תראה אותי, כל כך הרבה שנים אחרי, כל כך הרבה יותר מבוגרת וחזקה כמו שלא זכית לגדול להיות, ועדיין נפלתי קורבן, שוב, להתעללויות שלה.

ועדיין אני מפקפקת... האם מישהו יאמין? האם מישהו יכול להבין?

איך מסבירים רוע מוסווה, מניפולציות רגשיות, הזנחה, הטרדה, העקה מתמדת, התעללות יומיומית, ותעמולה בלתי פוסקת כלפי חוץ שמציגה אותה כקורבן?

איך מסבירים מועקה קיומית כ"כ עמוקה שנדמה שאין אפילו טעם לנסות להמשיך להתקיים.

מלכודת.

סיוט.

ההגנה היחידה, הדחקה.

השאיפה היחידה, הקלה.

כל כך הרבה אנשים מפחדים מהמוות. הם לא מבינים שלפעמים זאת הדרך היחידה למציאת הקלה. סוף לסבל הרגשי הבלתי נסבל, סוף לניסיונות להרוויח אהבה ממי שאמורה היתה לתת אותה ללא תנאי. סוף לניסיונות להרגיש ראוי תחת צל הידיעה שקיומך הוא נטל מעיק. סוף לקיום הפיזי הרועש והחודרני. סוף סוף מנוחה. סוף סוף הקלה.

בימים שהקושי מציף אני מוצאת את עצמי מקנאה בך, אחי. הצלחת לברוח. השתחררת. השגת את החופש האולטימטיבי. השגת הקלה.

אבל ברוב הימים אני קצת עצובה שלא זכית להתחזק ולהתגבר ולשרוד אף על פי ולמרות הרוע. יש לי הרגשה שהיית הופך להיות גבר מרשים.

המשך לנוח על משכבך בשלום, אחי הקטן. כבר הרבה שנים שאתה מוקף אהבה ללא תנאי וטוב לך.

מצטערת שלא ידעתי איך להפוך גם את המעט שנים שלך פה לטובות, או לפחות קלות יותר.

אוהבת אותך תמיד, ללא תנאי.

אחותך הגדולה.


לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.