מבחוץ הכל נראה נוצץ

אני איתך מאז שנות העשרים שלנו. בטוב, ברע. בזוגיות ובנישואים.

בנינו הכל יחד. בית, ילדים, משפחה, קריירה, התפתחנו, צמחנו, הגענו לרגע הנחת.

ואז התחלת להיעלם תכופות. שיקרת. בגדת. השפלת. המצאת לי סיפורים הזויים. האשמת אותי והכחשת הכל - תעתועים.


נפגעתי, בכיתי, צרחתי, נלחמתי, נרגעתי.

התקפי חרדה, שיחות איתך עד לשעות הקטנות של הלילה.

הצעתי טיפול, גישור הכל!


בוא נקבל החלטה משותפת, כי לפעמים זה קורה בחיים.

הייתי שם עם כל האמפתיה - all in.

נשארתי לבד עם תירוץ המאה: הילדים, הילדים.

קשוח.

ואז ציפור קטנה לחשה לי... נרקסיסט. מלך הביצה.

החלטתי להיות רגע בשקט. להתבונן. ללמוד אותך כפי שלא עשיתי בחיים. גיליתי שחייתי עם פנטזיה של עצמי. פתאום ראיתי בך מישהו שלא הכרתי מעולם.

קיבלתי את שיעור חיי, הצבתי גבולות. עד כאן. לא יחסי אישות ולא שיחות נפש. חלאס!

ואז יצאת אל החופשי במלוא תפארתך:

יש לך ימים קבועים בהם אתה נעלם.

יש לך קו טלפון נוסף.

יש לך אישה אחרת.

יש לך קול אחר כשאתה מדבר איתה.

העברת כספים.


קנית רכוש.

אתה מדבר עליי, ממציא עליי שקרים, מכפיש את כל מי שאני.

מבודד אותי מהמשפחה והחברים.

מספר שאתה בטיולים או בעבודה כשאתה לא.

התפרצויות זעם, האשמות חסרות שחר, את משוגעת, מדמיינת, מפלצת, אויבת!

משחקי שליטה, שתיקות והתעלמות מוחלטת, מסכסך בין המשפחות שלנו.

תכננת הכל לפרטי פרטים, רק לא לקחת בחשבון אותי.

אני לא חפץ.


זה לא שלא ידעתי שמשהו לא בסדר. זה תמיד היה שם: העוצמה של הוויכוחים, המריבות, המילים המתחפשות שקראת לי, "מכשפה", "אישה שטן", "שתלטנית". בשביל להקטין אותי, בלעג ובציניות, "מה רק צוחקים, את לא יודעת לצחוק".

כל הסימנים ותמרורי האזהרה שחשבתי לעצמי שאולי ככה זה, כשבעלך אומר לך "יפה לך שחור", "יפה לך שיער אסוף", "למה את תמיד... ואיך את דומה לאבא שלך" ו"תשתקי".

כי "יש לנו הכל ומיליון היו מתחלפות איתך".

ו"את לא יודעת להעריך, את רק מתלוננת".


החיים התגלו כסרט אמריקאי: מבחוץ הכל נראה נוצץ, ממש זוג השנה - כלוב של זהב.


ואני האמנתי בך בעיניים פקוחות. איך יכולתי להכיל את כל השקרים והסבל? עבדתי על עצמי - לימודים וסדנאות, כי אני יודעת להיות אמפתית על חלל ואני אציל את כל העולם ואני אקח את כל אחריות. כי לך היתה ילדות קשה.

בפעם האחרונה שקיימנו יחסים בכיתי את נשמתי. ידעתי שזו הפעם האחרונה. ידעתי שזה מה ששואב אותי כל פעם חזרה. ידעתי שיש לך אישה אחרת (אולי יותר) ועדיין ניסיתי להחזיר אותך אליי וזה היה כאב אכזרי.

הסקס בחודשים האחרונים היה מטורף עוצמתי. נפתחו שערי שמיים, עפתי אבל הבנתי שזה לא שלי. ידעתי שמה שלא אתן ממני, מתוכי, זה לא יספיק, זו התאווה הבלתי נשלטת שלך, ההתמכרות והשגעון שלך.


הרגשתי שחיללתי את גופי עבורך. מכרתי את רצונותיי ותשוקותיי, הכל היה שייך לך.

לא עוד. היום אתה לא מבין מאיפה הכוח, העוצמה והשקט שלי.

זה פשוט.


ראיתי אותך יוצא ממנה. עמדתי מול הבית שלה.

באותו הרגע קיבלתי את השפיות שלי חזרה.

המציאות ששיחקת בה היטב במלאכת מחשבת, התפוררה.

קיבלתי את עצמי חזרה.


אני לא תמימה ולא נאיבית.

אני מפוקחת ושומרת על עצמי. זוכרת שהחיים זה לא שחור או לבן.

אני לוקחת אחריות על החלק שלי, מוכנה לאבד את כל מה שחשבתי שאני.

מרוקנת את כל הרעל ומגלה בתוכי את האומץ.

היום, אני צופה בך מהצד. מתרוצץ אבוד ומאבד שליטה. רק אלוהים יודע מה עוד נסתר מעיניי.

ואני, מפלסת את דרכי, מטפלת בחדרי ליבי ומודה על האוצרות בחיי.

מסתבר שאהבה זה פשוט. נקודה.


לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.