ומה אם אני הנרקיסיסט? הצצה לעולמו הרגשי של האישיות הנרקיסיסטית ולאופן בו היא נוצרת


רבים מהנמצאים בקשרים שיש בהם התעללות נרקיסיסטית מתלבטים שוב ושוב: מי צודק ומי טועה? "אולי אני זה שפגעתי קודם?" "ניסחתי באופן פוגעני?", "ביקשתי יותר מדי?", "אם רק אמצא את המילים הנכונות לגעת אז נבין שוב זה את זה, נתחבר כמו קודם, ולא נפגע כך שוב זה בזה". "למה אני מרוכזת בעצמי הרי אני יודעת שהייתה לו ילדות קשה"/ "כנראה שלא הייתי מספיק רגיש אליה".

פוסט זה נכתב עבור כל מי שמתלבט/ת האם היא/הוא האחראי/ת לפגיעה בקשר (ספויילר- הסבירות גבוה שאם אתם מרגישים אשמים ורוצים לשנות כנראה שאינכם נרקיסיסטים).

אשמה ועצב עקב המחשבה כי פגענו באדם אחר נפוצות בקשר ואפילו הכרחיות. יכולתנו לתקן קרעים חוזרים בקשר הינה בבסיסה של היכולת להיות בקשר בריא וארוך טווח. אנו שונים זה מזה וצרכינו שונים. קונפליקטים הם חלק הגיוני ובריא מקשר כאשר בעקבותם שני הצדדים מרגישים זה את כאבו של זה, לוקחים אחריות על הפגיעה ההדדית ומתקנים. זה לא המקרה בקשר בו יש התעללות נרקסיסטית. כאשר מחשבות אלו חוזרות ורודפות רק אחד מהשניים, המתהלך על ביצים, מכווץ וחרד מהטעות הבאה - זהו דגל אדום. לעיתים קרובות, נדמה לנפגע, לאחר האשמות מרובות וחוזרות, שאולי זה כך, זה הוא ש"לא בסדר", פוגע בקשר, טועה מכשיל והורס אותו...

ההסבר הבא מוקדש לכל המתלבטים

באופן פשטני, נרקיסיזם נובע מהצורך לראות את עצמנו כמיוחדים וטובים מאחרים. זוהי יכולת לתפיסה חיובית ובריאה של עצמנו, המאפשרת לנו להתגאות בהישגינו, להמשיך לפעול בעולם בחיוניות, בחוסן ולחלום על עתיד טוב יותר. עם זאת, כאשר הצורך הזה משתלט עלינו, אינו מאפשר לנו לקבל ביקורת, להכיר בטעויות ולחוש אמפטיה לסביבתנו, הוא הופך למסוכן. אם אני חייב לראות את עצמי תמיד כטוב וכצודק ואיני מסוגל לחוש רגשות שליליים כמו עצב, בושה ואשמה כשאני פוגע באחר, אז איני מסוגל גם לראות באמת אף אחד. כולנו לא נהנים מרגשות שליליים ונמנעים מהם במידה זו או אחרת. עם זאת, נרקיסיסטים הודפים רגשות אלו בעוצמה וכמו תפוח אדמה לוהט שחורך את כפות הידיים מעבירים אותם לאדם הקרוב ביותר בסביבה.

איך נוצר נרקיסיסט?

ישנן תיאוריות פסיכולוגיות שונות על האופן בו מתגבשת אישיות נרקיסיסטית. רובן מתייחסות לבעיות בקשר הראשוני עם ההורים. אלו המרכזיות שבהן:

פסיכואנליטיקאי בשם היינץ קוהוט הסביר כי כל ילד מאמין תחילה כי יכולותיו אדירות ומיוחדות. זהו חלק בריא וחשוב מתקופת ילדותינו. כאשר הורה מספק לילד תחושה של נראות, של היותו מיוחד וחשוב ומהווה עבורו מודל לחיקוי, זוהי הזנה חשובה לא פחות ממזון ושתיה. בהדרגה, הילד גדל ולומד להתמודד עם מגבלות וחסרונות של עצמו ושל הוריו, תחושת הערך הופכת מותאמת ליכולות האמיתיות מתוך הבנה שאין בן אדם מושלם ובו זמנית מתפתחת גם יכולת אמפטית, לעצמי ולאחרים. כאשר הורה אינו רואה את ילדו (עסוק בדברים אחרים או נרקיסיסט בעצמו) מתגבשת תחושה מתמשכת כי אני קטן וחסר חשיבות. על כן, הופך הילד תלוי בתפיסה חיובית של עצמו בעיני הסביבה ואף הופך מכור לה. מבוגרים אלה לפיכך עדיין ימשיכו לראות את יכולותיהם כמיוחדות ואדירות כפי שראו אותן כשהיו ילדים. הם יהיו תלויים באישורים בלתי פוסקים על מנת לווסת את תחושת הערך העצמי שלהם ומצב רוחם. בלי אישורים אלו לא יצליחו לווסת את רגשותיהם. כאשר יתקלו בביקורת הם יגיבו בזעם רב, יטילו על האחרים את האחריות לרגשותיהם ויאשימו אותם בפגמיהם. כמו כן, התמכרויות נוספות (כמו מין, אלכוהול, סמים, ובימינו מסכים והרשתות חברתיות) הם אמצעי עבורם להימנעות מרגשות שליליים.

פסיכואנליטקאי נוסף בשם אוטו קרנברג קישר את הנרקיסיזם לפגיעות הוריות. לפיו נרקיסיסטים נולדים אגרסיביים יותר מילדים אחרים. במצבים בהם ילדים לא מקבלים אמפטיה לקשייהם הרגשיים מהוריהם, עולמם הפנימי והרגשי נותר לא מפותח ולא מווסת. ילדים אלו ישקיעו מאמץ רב בפיתוח עולמם החיצוני ובהצלחות על מנת לקבל את אהבתם המותנית של הוריהם. הישגים, כישרונות, סטאטוס גבוה ורכוש מאפשרים לנרקיסיסטים להרגיש בעלי ערך רב, נעלים יותר מאנשים אחרים ולכן הם גם לא זקוקים לאנשים באמת. בפועל, הם חווים רגשות של פגיעות וחולשה מול אחרים אך אינם יודעים להתמודד איתם ולכן נעזרים בהגנות פסיכולוגיות נוקשות המנתקות אותם מרגשותיהם.

לאוון, פסיכולוג גוף נפש, מתאר חוויות של שליטה, ביקורת לעג ואף השפלה בילדות. לצד זאת אין תוקף לרגשות והם מוכחשים. לדבריו, ילדים הגדלים בסביבה כזו לומדים כי דימוי וכוח הינם אלמנטים עיקריים במערכות יחסים עם אחרים ויש ניתוק מרגשות החולשה והפגיעות המתעוררים בגוף. המקור לרגשות אלו לכאורה נובע מנסיבות חיצוניות ולא מהגוף.

קריאת התיאוריות יכולה עבור חלקנו, לעורר תחושות צער והזדהות. אכן, אנשים בעלי הפרעה נרקיסיסטית, חוו סבל בילדותם וממנו נובעים קשיהם הרגשיים. יחד עם זאת, אין לבלבל אמפטיה עם לקיחת אחריות מלאה והלקאה עצמית על רגשותיו השליליים של אדם אחר. שאלו את עצמכם, האם אתם מסוגלים לחוות לעיתים בושה וחרטה על התנהלותכם בקשר? האם הכאב של האדם הקרוב שנגרם ממילותיכם או מעשיכם נוגע בליבכם מבלי לעורר רק כעס? האם אתם מסוגלים לתקשר זאת עמו, לתת תוקף לרגשותיו, לקחת אחריות על חלקכם בקונפליקט ואף להתנצל מעומק הלב? האם הכאב הזה יביא אתכם לתיקון, לשינוי התנהגותי של ממש בעתיד? האם צרכים של אחרים, גם אם אינכם יכולים לספק אותם נתפסים בעיניכם כלגיטימיים?

אם התשובה לשאלות אלו היא חיובית אז ככל הנראה אינכם בעלי רמה גבוהה במיוחד של נרקיסיזם. אנשים הנכנסים למעורבות קרובה עם נרקיסיסטים נוטים להיות דווקא אמפטיים מאוד, מתאמצים לראות או לחוות את הקונפליקט מעיניו, להידבר ולתקן את התנהגותם בדרכים שונות ומגוונות. נרקיסיסט לרוב ינצל אמפטיה זו ויטיל באופן עקבי את האחריות המלאה לקונפליקטים שבקשר על האחר, לתחושותו רגשות שליליים שיחוש תמיד יהיו באשמת אדם אחר והוא אינו רואה צורך לשנות משהו בעצמו.


כותבות הפוסט: איה בראשי מאירוביץ', פסיכולוגית קלינית מומחית ועינב יולביץ', פסיכולוגית קלינית מומחית, ממקימות עוגן.

לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.