לא הייתה אלימות פיזית כלפי וגם מעולם לא היה איום שהוא יפגע בי פיזית, האיומים היו בדרך כלל "אם לא תפסיקי אני לא יודע מה אני אעשה". פעם אחת ששיתפתי אותו בפחד שלי שהוא יפגע בי הוא ענה "אני לא עד כדי כך מפגר" שזה ממש לא הרגיע אותי.
היינו הרבה שנים בזוגיות, עברנו לגור ביחד ובמגורים ביחד נחשפתי לצד האמיתי שלו בעצם. בהתחלה לא ידעתי מה קורה בכלל ולא הבנתי שיש בעיה בקשר כי מבחינתי, ממה שהכרתי בבית שלי וממה שהייתי רואה בחברה - זה נורמלי שיש ריבים בזוגיות ופשוט עובדים עליהם ומדברים, מה שהיה קורה בפועל זה כשהיה ריב הוא היה ננעל ולא מדבר, עושה לי פרצופים, שואג עלי, מאשים אותי.. מביא טיעונים חסרי הגיון, וכשניסיתי להתפייס זה היה רק מעצבן אותו עוד יותר אז הייתי צריכה לחכות עד שיעבור לו ויחליט לדבר איתי.
הוא היה אימפולסיבי, פאסיבי אגרסיבי, ארסי, פגיע מאד, לא יציב, מצבי רוח שמשתנים כל הזמן בלי שום סיבה נראית לעין.. זה היה איום להתמודד עם זה וזה השפיע מאד לרעה על הבריאות נפשית שלי כי זה היה כמו לחיות עם פצצה מתקתקת.
כל ההתעסקות בראש שלי היתה "איך לא לעצבן אותו" ו"מה לעשות בשביל שהקשר כן יעבוד" והנקודה השניה לפי דעתי זה מה שמשאיר נשים רבות במערכות יחסים כאלה.. הן נלחמות על לתקן משהו רקוב במקום להציל את עצמן, בזמן שהבן זוג יושב רגל על רגל ומבחינתו הכל בסדר.
השכלתי בנושא נרקסיזם וגברים מתעללים וזה עזר לי להבין את הסיטואציה שמה אני נמצאת אבל עדיין זה לא עזר לי לצאת, להפרד היה מבחינתי בלתי נסבל. הייתי צריכה לעשות עבודה מאד מעמיקה על הערך העצמי שלי ועל מי שאני ומה מגיע לי בחיים האלה בשביל להגיע לנקודה שבה יכולתי לעזוב מרצוני בהחלטה מלאה. ועשיתי את זה!! ואם אני עשיתי אז גם נשים אחרות יכולות, ויותר מזה היום אני במערכת יחסים עם גבר בוגר נפשית, רגוע, יציב, הבאתי את עצמי למקום שבו למדתי לבחור נכון עבור עצמי ושברתי את השרשרת של מערכות יחסים רעילות.
אם אני יכולה גם אחרות יכולות.
Comments