כבר כתבתי המון. לא משנה כמה פעמים אכתוב על זה, אכתוב את זה בניסיון להבין מה עברתי, איך שרדתי, איך אני חיה היום, איך חייתי בתוך הכלא הזה. אני עדיין לא מצליחה לסדר את זה בראש כסיפור הגיוני. זה באמת מסוג החוויות של אם לא היית שם לא תבינ/י.
זה מאוחסן בגוף ובראש כטראומה, כזיכרונות כמו מתוך סרט אימה. והוא זה שתמיד מחליט שעכשיו עוזבים את המציאות ונכנסים לתוך סרט אימה או חלום בלהות שמתרחש כולו בתוך הראש שלו. בגלל מילה שאמרתי, או סיפור שחלקתי מהעבודה או מהעבר או מהחיים בכלל, או סתם כי הוא פתאום מרגיש חוסר ביטחון וחרדה גדולה.
ואני לא יודעת מה הסיבה, אז בשלב מסוים אני מתעייפת כל כך שאני מצטמצמת. מצמצמת דיבור, תקשורת, אבל זה לא באמת עוזר. תמיד יהיה משהו שידליק אותו לסחוב אותי לאפלה שלו. אני לא יודעת מתי להגיד את האמת ומתי עדיף לשקר.
ולא, לא הייתי מוכנה לחיות כך, חזרתי ואמרתי שלא טוב לי. אבל הרוח שבי נשברה לגמרי כשנוכחתי כל פעם מחדש שהוא לא נתן לי ללכת, גם כשאזרתי אומץ להגיד די אני לא רוצה יותר ולא יכולה יותר.
אנשים לא מבינים, "מה זאת אומרת הוא לא נתן לך ללכת?"
וזה הגיוני סה"כ לשאול את זה, כי באיזה יקום קיים המושג הזה שמישהו לא נותן לך ללכת, לעזוב, לסגור, לסיים, להיפרד? כי גם אני אף פעם לא נתקלתי בזה ומכאן גם חוסר הניסיון שלי להתמודד עם סיטואציה כזאת.
אבל היום אני יודעת.
חוסר היכולת שלו לקבל ולכבד כל גבול שלי זה הדבר הבסיסי ביותר שראיתי בו וסבלתי ממנו.
אין כזה דבר מבחינתו שאני לא יכולה לדבר עכשיו כי אני עייפה, כי אני בעבודה, כי מאוחר ואני רוצה לישון, כי אני נוהגת, כי אני צריכה להיות במקום כלשהו, כי אני עסוקה. כי כמה פעמים אני יכולה לבקש בעדינות הכי גדולה שתפסיק ללטף לי את אותו מקום בגוף חצי שעה כי כבר שורף לי העור ואתה כל פעם מחדש עושה את זה כי אתה צריך. כי זה תמיד אתה צריך גם אם לי זה כואב.
הגבול שלי לא יכול להתקיים בעולם שלו.
הוא ימשיך לצלצל, לשלוח הודעות, לעמוד מולי ולדבר כשאני במיטה מנסה לישון, וזה יכול להימשך שעות. זה מפחיד.
אז במיוחד אם אני אומרת שאני רוצה להיפרד, צריך להכפיל את כל זה במאה.
כלא.
אני רוצה להתכסות בשמיכה משל עצמי ולא עם שמיכה זוגית? פתאום אני לא אוהבת אותו.
אין לי כוח לסקס היום? אני לא נמשכת אליו יותר.
אני עייפה אחרי הטיסה, אני לא בסדר.
אני חושבת שהוא לא גברי מספיק.
כל סרט שעבר לו בראש והוא לא יכול להתמודד ולשאת אותו, אני אשמה.
מכשול גדול ניצב כשאין יכולת לנהל בכלל וויכוח, בירור ,דיון הגיוני, כי לא משנה מה אני אגיד הוא בכלל לא שומע, יש רק אמת אחת, האמת שלו.
המוכרת בקפה יותר מדי נחמדה אלי, היא רוצה להתחיל איתי.
הבחור החדש בעבודה, רוצה להתחיל איתי.
הבחור שיצאתי איתו לפני 7 שנים, רוצה אותי עוד פעם.
כשהוא מאיים שהוא לוקח כדורים ונועל את הדלת כי אני רוצה לעזוב אותו ואני שולחת אמבולנס, אז אני מפגרת כי הוא בכלל לא התכוון לעשות את זה ואיך אני בכלל יכולה לחשוב על לעשות דבר כזה.
ואף אחד לא מבין איך אני לא עוזבת אותו, למה אני נפרדת ממנו ושוב חוזרת אליו?
מה זאת אומרת הוא לא נותן לך?
לא יודעת איך להסביר.
אני אלך למשטרה ומה אגיד להם?
אין כאן מכות, הוא אפילו לא צועק, הוא פשוט מסתובב פתאום בתוכו והופך להיות פסיכי בקטע מפחיד, בקטע שלא מפסיק. הוא יכול למשוך "ריב" 24 שעות.
הוא פשוט לא מפסיק.
אבל בהתחלה הוא היה שיא העדינות, ההכלה והקבלה והחמלה.
הוא רצה להתחתן כבר אחרי חודשיים, והוא רצה לעבור לגור ביחד כבר אחרי חודש. וזה שאני לא בטוחה בזה, אז אני כנראה לא מרגישה אליו אני אותו הדבר. אני תמיד אשמה.
אני מנסה לעזוב, הוא מפעיל מניפולציות שלא ידעתי שקיימות, לעמוד מולן זה להפוך להיות מרשעת, מנוגדת לאופי שלי עצמי.
ואיפה נעוצה החרדה הגדולה?
כשאני מבינה שמשהו מאוד לא תקין, ברמה המנטלית. ואני יודעת שיש נשים שנרצחות כשהן רוצות לעזוב. ואף אחד מסביב לא מבין שאני בדיוק בכלא הזה. ואף אחד לא רואה כי הוא לא פיצץ אותי במכות, ואף אחד לא יודע לתת את העזרה שאני צריכה.
אבל אני יודעת בפנים שזה לא נורמלי.
אני רק לא יודעת איך קוראים לזה!
אני לא יודעת להסביר את זה.
3 שנים אחרי, אני עדיין בחיים.
שלושה מטפלים זוגיים שהיינו אצלם ואף אחד מהם לא קם ואמר, יש כאן מצב של מסוכנות, מסוכנות לנפש. חוץ ממטפלת אחת, עם חוכמה וניסיון שאמרה לי שאני חייבת לעזוב אותו ולהציל את עצמי כי הוא איש חולה מאוד - כמובן שלא המשכנו אצלה כי "היא הייתה נגדו".
רק בזכות המטפל האחרון, שליווה גם את הפרידה האחרונה שלנו, אני כאן לספר.
עדיין פוסט טראומתית.
עדיין לא מסוגלת לחשוב על מערכת יחסים עם גבר בכלל.
והוא עדיין מסתובב שם, בחזות העדינה והשברירית והרגישה שלו.
והבאה בתור, לא יודעת לאיזה גיהינום של סבל הוא ייקח אותה.
Comments