אני פוחדת לעזוב אחרי כל כך הרבה שנים

שנים הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל היה לי ברור שהכל באשמתי.


אני עצלנית, מנצלת אותו, מרמה את עצמי ומנסה לרמות גם אותו, לא עושה שום דבר, אבל שום דבר, כמו שצריך. בגללי אין לו מוטיבציה להשקיע בבית. בגללי אין לו סבלנות לילדים.


אני משמינה בכוונה (אני חולת גרייבס והתרופות גורמות להשמנה).


אני אוכלת יותר מדי, מדברת יותר מדי כי אני אוהבת לשמוע את הקול של עצמי, לא מפנה את הכיור בזמן.

לא מנגבת את הפירורים מהשולחן מספיק מהר (אני נכה וזזה לאט ובכאבים).

זה לא רק מעכשיו. 43 שנים אנחנו יחד. כבר בהתחלה היו סימנים אבל לא ידעתי לזהות.


באחת הפעמים הראשונות ששכבנו, הוא גמר מהר, וכשניסיתי להמשיך, הוא שאל אם אני נימפומנית.

הייתי צריכה להסתלק כבר אז, אבל הצורך באהבה היה כנראה גדול מדי.


הייתה מין התעללות כזאת כל השנים, אבל כאילו מתחת לפני השטח. כל תגובה שלי, כשבכלל העזתי להגיב, נענתה בזה שאני היסטרית ומדמיינת.


לפני קצת יותר מחודש , אני אפילו לא זוכרת איך, מצאתי בפיד שלי מידע על התעללות נרקיסיסטית. האסימון נפל ברעש גדול.


התחלתי טיפול פסיכולוגי כדי לעזור לעצמי להתמודד עם המצב. אני פוחדת לעזוב אחרי כל כך הרבה שנים. אני בת 62, ולא ממש בריאה בגופי.


הפסיכולוגית שלי הראתה לי שעברתי התעללות דומה בבית הורי. אבל מה שאני חווה עכשיו כבר הפך לבלתי נסבל.

מקווה שבעזרת הטיפול אגיע להחלטות שיעזרו לי להתמודד. בינתיים אני מבוהלת מאיך שאפשרתי לו להרוס לי כל כך הרבה.


להתעורר כל בוקר לנזיפות במקרה הטוב, והתקפי זעם (לא אלימות גופנית, רק צעקות או אפילו צרחות, כשלי הוא לא מרשה להרים עליו קול) פשוט נמאס לי.


זה הסיפור שלי. עדיין אין לו סוף טוב, אבל אני משתדלת להיות אופטימית.





לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.