אני יתומה ויש לי הורים

אני יתומה, ויש לי הורים. אני לא יכולה לחיות עם אבא ואמא. אני לא יכולה לחיות בלעדיהם...


זה כל כך סותר ובלתי אפשרי. וזה אמיתי ובלתי נתפס. אחרי שנים שעשיתי ככל אשר חשבו וחלמו ורצו והכריחו, אחרי שאת כל ילדותי ושנות נעורי תרמתי להם. לא חייתי את חיי מעולם. לא הכרתי רצון עצמי מהו. הם ותו לא. אין מקום לילדה אחת קטנה שכבר הספיקה לגדול ולהבין פתאום איך הכל היה אויר, איך בשניה הכל מתפוצץ מול העיניים בבעתה ואני נותרת לי שבר כלי המומה מול רעידת אדמה. הם ההורים שלי ואני לא רוצה אותם. הם באמת לא היו שם אף פעם.



הייתי בובה על חוט וכשהחוט נקרע נפלה הבובה תחתיה ושוב אין בה חיות, אין בה יכולות אין בה עצמיות. היא כלום. היא לא יודעת מי היא. היא לא יודעת מה משמעות


יש לחייה בלי המושכים בחוטים. בלי קולר החנק אין היא יודעת לנשום. מזמינה את כל מי שמוכן לבוא ולחבק ולנחם על זהותי האבודה, על הורי שלא היו, על הורי שדמיינתי שהיו, על חיים שאכזבו, לנחם אותי על עצם היותי. ואין מנחם לי. כך זה כשהשמים נופלים...

לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.