אני ילדה לאמא נרקיסיסטית.
היום בת 47.
כל הילדות שלי עברה בפחד מולה. בכל יום הייתי מחכה ומנסה לצפות מה יקרה היום, על מה תצעק, על מה תשפיל, על מה תפגע.
כל הבית הסתובב סביבה, כולם היו צריכים להתקפל למצבי הרוח שלה, לרצונות שלה או לחוסר רצונות. לקצב שלה - אם צריכים עכשיו לצאת מהבית כי היא מוכנה, אפילו שזה לטיול, היא תכעס שאנחנו לא מוכנים ותזרז בלי טיפת סבלנות.
אני הייתי הכבשה השחורה. אותי הכי פחות סבלה, אחיי האחרים קבלו פריווילגיות כי התחברו והפכו להיות חברים שלה בכל מיני דרכים עקומות ואני הייתי האאוטסיידר.
תמיד אהבה להגיד שיש לי בעיה בראש, וכל זה השתרש בבית עד היום, אני מרגישה את היחס של אחיי כלפיי כאדם נחות עם "בעיה בראש".
היתה אלימות בבית כל הזמן. כלפינו הילדים, כלפי אבא שלי. והוא גם הרים עלינו יד לא פעם ולא פעמיים בקטע של "חינוך".
היום אני אדם חרדתי עם בעיות התחברות לסביבה ובלי זוגיות. יש לי ילדה שאני מאוד אוהבת וכל המשאבים שלי מופנים כדי לגדל אותה בלי פציעות עד כמה שאפשר.
ניתקתי קשר עם אמא לפני כשנה וחצי, מאז גם אחיי כבר לא בקשר איתי וגם אבי. אני מקבלת המון ביקורת מאחיי על כך שאני בחרתי לנתק, והנרטיב שיש לי בעיה ואצלי הבעיה ממשיך.
מאז הניתוק אני עוסקת בשיקום, יש הרבה מה לשקם.
מקווה שעם הזמן אראה אור.
מקווה שהחיים שלי יתאפיינו פחות על ידי הטראומה המתמשכת הזו, שהיא חלק בלתי נפרד מחיי.
コメント