אי אפשר להראות צלקות של הנפש

לא הכו אותי. לא הרימו עליי יד. לא זרקו לעברי דברים.

אבל כבר שנים רציתי ובמיוחד בשנה האחרונה מצאתי את עצמי שואלת למה הוא לא הרים עליי יד?

למה אין לי סימנים בגוף? כי אז היו רואים.


שבר אפשר לראות. סימן כחול אפשר לראות. לסימן כחול מתייחסים. מישהי עם מכה לא הופכת לשקופה בעיני הסביבה.

אבל אי אפשר לראות צלקות של הנפש, דיכוי, רמיסה, פגיעה בדימוי גוף.


כ"כ לא אהבתי את עצמי. חיצונית או פנימית. והכל היה מתוחכם ומוסווה.


הוא נסיך הקהילה, תמיד שם עבור כולם. ואני זאת שלא הצלחתי לקום מהמיטה כבר בשלב מסוים כי מטלות הבית הרגישו שזה לרוץ מרתון. אבל בחוץ ניסיתי הכי טוב שיכולתי, ניסיתי להדביק חיוך ולצאת. לאט לאט היציא

ות פחתו וגם שיצאתי רק חיפשתי דרכי מילוט.

עבורי הנסיך הזה היה רס"ר. מדכא, קר, מרוחק, משתיק, מוריד. וכן, גם מלחיץ ולעיתים הרגשתי מאוימת.

מה זה קר? קר זה לקרוא לי מלכת הקרח ואוטיסטית חברתית בזמן שהוא אפילו לא יודע לתת חיבוק.


מה זה מרוחק? מרוחק כ"כ שכל קושי בחיים שלי לא רק שעברתי אותו לבד אלא איכשהו נאמר לי שזה אשמתי. כמו ילדה חיכיתי למילה טובה ממנו. ואני אפילו זוכרת את כל אותן המילים מרוב שהן היו מעטות.


עד שאמרתי לו שאני רוצה לעזוב, היו 5 פעמים במהלך כמעט שנתיים שאמרתי את זה עד שזה באמת קרה. היום מסתבר לי שיש על זה סטטיסטיקות - כמה זמן לוקח באמת לעשות את זה.


היום אני כמה חודשים אחרי. עברתי תהליך מטורף כדי לקום ולהגיד די! את התהליך הזה עברתי כמעט לבד, הלוואי והיה לי סימן כחול... אולי אז לא הייתי לבד.


את האלימות הנפשית והמילולית אני עוד חווה לעיתים כחלק מההורות המשותפת שיש לנו, אני מודיעה משהו על חוג ואני חוטפת. אבל אני יותר מוגנת היום, השריון יותר חזק.


יש לי ילדים מהממים ודווקא הבנות שלי זה מה שגרם לי להבין שדי, כי אני הייתי מפרקת מישהו שהיה עושה לבת שלי את מה שאני עברתי והייתי אומרת לה לקום ולברוח משם. וזה בלי שיהיה לה סימן כחול. כי מי שרוצה לראות, רואה גם בלי הסימן.


בבקשה נשים יקרות. תסתכלו מסביב. אל תתנו לחברות שלכם, לאחיות שלכם, לילדות שלכם לעבור דברים כאלה לבד. כי מניסיוני אין דבר קשה מזה. להיות שקוף. זה נכון שאין סימן כחול על העור. אבל צלקות הנפש לא מתרפות כ"כ מהר. אני שרוטה. מאד. אני נושאת צלקות שאני יודעת שיקח שנים של טיפול כדי לרפא.


אחד הדברים שהכי חרוטים אצלי זה שבשיא ההבנה שלי שקרה משהו לא טוב בבית שלי קרה הרצח של דיאנה. כל כך הרבה אנשים כתבו על זה, כמה הזדעזעו, כמה דיברו על כך שזה נורא ואיך לא ראו את הסימנים. אבל כשבאו אליהם עם זעקה קטנה של השכנה ממול הם התעלמו.


כמה חבל שאין סימן כחול.

לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.